בפתיחה לחטיבת הסיפורים לה נתן עגנון את השם "פרקים מספר המדינה", הסופר מתאר את לבטיו לגבי העיסוק בנושאים הקשורים בהתנהלות המדינה. אכן, היה בזאת כניסה לשדה מוקשים. רבים מחבריו נמנו עם מנהיגי המדינה שבדרך ומובילי דעה בה, ודומה שכל התייחסות עשויה לפגוע במי ממכריו, כמו ברל כצנלסון, דב יוסף לימים שר המשפטים, שז"ר, גרשום שלום שהיה פעיל בברית שלום וכן ארתור רופין, בובר ומנגד אצ"ג ועוד רבים.
וכך הוא כותב : "...נתקלתי בעיכובים ורכסים. לפי שאף מנהיגי המדינה פרצופיהם מרובים, אתמול ראינו אותם כך והיום הם כך ובין כך לכך שינו פניהם לכאן ולכאן לפי צורך השעה וצורך המדינה." למרות הקשיים העין רואה מעשים והיד נשלחת אל העט להעלות על הכתב מעט מן המראות והקולות אליהם נחשף כפי שמספר עגנון לדוד כנעני: "ראיתי אנשים טובים והגונים כיצד קילקל אותם השלטון, באיזו להיטות ותאוה רדפו אחריו בימי מצור ירושלים. מאז אינני אומר להם שלום." (ש"י עגנון בעל-פה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ב, עמ' 42)
מעניין ששלושה מתוך ארבעת הסיפורים התפרסמו בשנים 1939 – 1942 ורק אחד – על המיסים, ב – 1950. כתיבה סאטירית משותפת לסיפורים ומן הנמנע שלא לחוש שהמחבר בחר בדרך זו לכתחילה. קוראים וצוחקים, אבל כל המכיר את עגנון יודע שלא נתכוון האיש לשעשע את קוראיו. וכך הוא אומר לידיד נפשו ברל כצנלסון : "נשבע אני לך בקבר אמי ע"ה שמיום שתפסתי עט סופרים לא היתה דעתי להדמיע או להצחיק, אלא לתאר מה שהחיים מראים לי. ואם יש מהם דברים שמביאים לידי דמעות, אינן ולא כלום כנגד אותן דמעות שזלגו עיני קודם שבאתי לכתוב. ואם לצחוק – מימי לא ששו בני מעי עליו." (בסוד חכמים, מכתב 34 עמ' 192)
בסיפור שנדפס ראשונה מתגלה חרפתה של ההתיישבות החדשה שהתחילה עם רצון ותקווה להתנקות מחוליי העיירה היהודית, השתוקקות לארץ נקייה יפה ומתוקנת כמו הערים האירופאיות וינה, ברלין לייפציג, ואף יותר מהן. סופנו שמראות העיירה עולים ארצה ואיתם אדישות, ניכור, עוינות ואהבה עצמית כמתואר בסיפורי שיבוש היא בוטשאטש עיר הולדתו של המחבר. קליפת תפוח זהב מתגוללת ברחובה של עיר, זו שפעם היתה יקרה וחביבה על כל רואיה, עלתה על שולחנם של בני אדם בדחילו ורחימו, ורבים חלקו תפוח זהב אחד ביניהם. כעת, אחר שאכלו את תוכה, הקליפה מטונפת ומוזנחת. לא נותר לו לסופר אלא לספר את סיפורה למרות השוטרים הסובבים בעיר: "מעשה שעברתי ברחוב וראיתי קליפה מונחת לה ברשות הרבים מכשול לעוברים ושבים ואין אדם שמפנה אותה, אמרתי לעצמי אלך ואפנה אותה, וכיון שהתחלתי בה נמשכתי לפנות את כל הרחוב...אמר השוטר, היכן כתב אומנות שלך?"
עגנון לא רק שאינו ירא את השוטרים, אלא הולך ומוסיף. מחדד את עטו וממקד את סיפוריו הבאים בתופעות מובחנות. הסיפורים שהופיעו בשנת 1942 - "החוטפים" ו"שלום עולמים" – בוודאי צרבו לעורם של אנשים מסויימים וקבוצות מובילות באותם הימים. מנגד, דב סדן ראה בהם "נחיצות גדולה כמו אויר לנשימה." (בסוד חכמים, מכתב 112 עמ' 307) וגרשום שוקן החמיא לו "זו היא באמת סטירה נפלאה ...שמא תמשיך בדרך זו ותצליף בנו מידי פעם בפעם בתופעות המגוחכות של חיינו?" (מובא בתוך, דן לאור, חיי עגנון, עמ' 350).
גם סיפורים אלו הם סאטירות המלעיגות על עסקנים, מנהיגים והציבור ההולך אחריהם כעדר נטול מחשבה, ואין חילוק בין גלויי ראש לכסויי ראש, בין בעלי השכלה למחסריה, בין היושבים בעיר לבין אלו שבמושב ובכפר, בין גברים לנשים. תאוות הממון, הכבוד והשררה משותפת לכולם.
מתוך הסיפורים עולה חברה הנשלטת על ידי מהנדסי תודעה, מפעילי מכבסות מילים, ובירוקראטים ויותר מכל, פגיעה בציפור הנפש של עגנון, חברה בה הון-שלטון-עיתון התאחדו כדי לדכא את היחיד ההולך בדרכו בפשטות ותמימות. לדידם "הרי הוא בכלל מפירי חוק פורצי גדר ומחבל את סדרי המדינה." (שלום עולמים, פרק ב'). היכולת של יחידים או קבוצה ללכת בדרכם ולא להכפיף עצמם לבעלי הכוחות הללו היא לצנינים בעיניהם ועל כן יש למגר תופעה זו, להכריז עליה כחותרת תחת יסודות המדינה. האליל שאותו יש לעבוד היא המשמעת, הציות והכניסה לתוך השורות, ובעבור זאת ההתגייסות כוללת רעש רב "וסעודות גדולות לבחירי האומה שהביאו את השלום והאחדות."
נציין בקצרה, כדרכו, ביד אמן נפלאה עגנון מתייחס למתרחש בארץ ובו זמנית לתנועות הכלל עולמיות, ועוד מוסיף על היחס שבין יחיד לקהילה המקיפה אותו, מכל סוג בין אם הוא בקיבוץ או בבתי אונגרין, ובין אם הוא במערכת החינוך או מערכת שלטונית כלשהיא קטנה כגדולה. דבר זה עניינו בכל זמן ובכל מקום. בימים ההם ובזמן הזה.
חשיבות קולו של היחיד – "אדם סתם" בלשון עגנון, משותף לכל הסיפורים. המדינה מתהווה מאוסף הקולות והמעשים של היחידים. וביתר בהירות הוא ניכר מדברי בעל ספר במדינה בסוף הסיפור "החוטפים" העושה חוכא ואיטלולא מכל הנואמים: "...ומתוך שלא הלכו (הציבור –מ.ש.) לשמוע נאומים ישבו בבתיהם. ומתוך שישבו בבתיהם יש שהיו מסתכלים בספר ומטפלים בבניהם. ואם העולם עדיין לא נשתנה לטובה שינוי קל כבר ניכר והולך. שמתוך שאין מוציאים ימיהם ושנותיהם בשמיעת נאומים נותנים דעתם על עצמם לתקן מקצת מעשיהם. ומתוך שמתקנים מקצת מעשיהם אף המדינה מיתקנת והולכת."
לאחר קום המדינה, ועגנון כבר בעשור השביעי לחייו, על פי עדות כנעני, הוא מצטער על ספר המדינה "אינני רוצה לבקר את המדינה. יש לנו א מדינה'לה, כה רבים אויביה, וצריך לשמור עליה...אבל יש הרבה מה לבקר במדינה, יש שחיתות ומה אועיל בביקורתי? לא כלום." (כנעני, עגנון בע"פ, עמ' 82) ואמנם, סיפורים מן הסוג של ספר המדינה לא נכתבו עוד, אבל סיפורים בהם משוקעות סוגיות עימם מתמודדים אדם וחברה בישראל כגון יחסי חילונים ודתיים, מה בין חילוני למומר, הפלות, מעמדה של ירושלים, מדעי הרוח באוניברסיטה, משברים בעקבות השואה ועוד, אלו מצויים בהרחבה בספר שירה, ובעקיפין בסיפורי עיר ומלואה נמצא שיקוף לתופעות מחיי הארץ בלבוש מעשים מחיי העיירה היהודית בגליציה.
מה מקור כוחו וגבורתו לכתוב ולעתים לקרב את עטו אל האש? בספר מעצמי אל עצמי מביאה בתו אמונה ירון דברים שכתב לעצמו אביה בשנת תרפ"ו, ודומני שהם בבחינת הצהרת כוונות לעצמו, זה הוא 'רישיון הכתיבה' שתלה עגנון לנגד עיניו: "הסופר הגדול, הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה...לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו או לכת זו. הריהו כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו...סופרי פולמוס יש, אבל סופרים כוללים, כלומר שכוללים את נשמת ישראל בדבריהם מי ימצא." ציטוט זה דורש עיון נפרד אודות מקורות ההשראה עבורו. כאן נסתפק בהדגשה שלדידו של עגנון סופר אינו נכנס למגירה כזו או אחרת שתלוי עליה שלט 'פה גרים עם האמת חברי מפלגת זו וזו'. הסופר האמיתי נזהר משימוש בעטו מלהוסיף ולכתת את העם, הוא נע יחיד ועם זאת בכל הוויתו הוא חלק מן האומה כמו כל אחד מישראל. לא פחות ולא יותר.
