גדלנו על נטיעות – בגינת הבית ובבית הספר ואחר כך בתיכון, ויותר מאוחר הצטרפנו לנטיעות של ילדינו בגן וכן הלאה. קטנטונת הייתי ביום שבו אבי נטע את עץ הגוייבות ושני עצי קלמנטינות בגינת ביתנו בהרצליה ועדיין שמורות בראשי תמונות של יום חג והתרגשות.
יותר מכל סמלו הנטיעות הללו את היותנו בעלי בית בארץ ישראל. אמי שתלה ורדים באדמה בחזית הבית, והמון צמחי ריחן בתוך פחי זיתים ומלפפונים שהביאה מהמכולת של חצרוני. עבור הורי, המעשים האלו היו משיאי העלייה לארץ. הישיבה מול העצים המניבים והפרחים הפורחים פיצו אותם על כל הסבל והאמץ שהיה כרוך בעלייה. בשצף קצף הם דחו כל ניסיון להלעיז על הארץ ועל 'מה שעשו לתימנים...שגזזו להם את הפאות והעבירו אותם על דתם' (דיבורים שנשמעו בבית הספר בית יעקב, ומהאגף החרדי במשפחה).
הנטיעות בארץ הם חלק בלתי נפרד מאתוס הפרחת השממה, מן המאבק על ההתמודדות עם קשיי הארץ – מלריה, שמש קופחת וצורך בהגנה מפניה, שטפונות וראש וראשון לכל כיבוש הארץ על מנת לשבת בה ככל הגויים.
בספר תמול שלשום עגנון מספר על יצחק קומר שעולה לארץ לעבוד את אדמתה וכשהוא מגיע, כבר בבוקר הראשון הוא יוצא לחפש עבודה אצל האיכרים בתקווה להגשים את החלום לאחוז במעדר ובאת. העסקנים הציונים הממשיכים להנות ממנעמי הגולה מבטיחים ליצחק שכאשר יבואו לארץ, יבקרו אצלו "ויצטלמו עמו כשהוא הולך אחרי המחרשה."
הפירות היוצאים מהארץ זוכים ליחס מיוחד בקהילות ישראל. בספר אורח נטה ללון עגנון מספר על קבלת פנים ברוב עם, בשירה ובקריאת פרקים מן המקרא עבור תיבת תפוחי זהב מהארץ שמגיעה לעירו לבוטשאטש. כנגד שקיעתה של העיר, עומדת ארץ ישראל ופירותיה. המספר מעניק ארגז תפוזים מתנה ליום הנישואין של זוג מקומי.
כמו עבור הורי ומשפחותיהם בתימן, כך עבור יהודים היושבים בכפרים ובעיירות במזרח אירופה, ייצגו פירות הארץ את ממשיותה, הזכירו את דברי הנביאים, את העבר המפואר ואת העתיד לבוא. החלום הגדול היה להגיע לארץ ולנטוע בה כמאמר ירמיהו עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. (לא:ד) החלום התממש. נטעו כרמים, נבנו בתים ומדינה קמה ולקראת יום הולדתה ה – 74 קמים ועוררים בקול גדול על שורשי החלום.
אני מאוד רוצה לראות את ארועי הימים האחרונים בתוך הקשר מצמצם, אדמת מריבה סביב נקודת ציון אחת ולא יותר. אולם כשחולמי החלומות מצאו להם עניינים אחרים להגות בהם, שאיפות גדלות שאין לארץ מקום בהם, ובכלל לא צריך ארץ או לאום כדי לממש אותם כי העולם אוניברסלי, אני מתחילה לדאוג. המערערים על הנטיעות מזהים את המגמה הזו בחברה היהודית ישראלית, והם יודעים שיזכו לחיבוק חם מאלו, שמגורים במגדלים הפונים אל החלל דרך מסכי זכוכית ענקיים עדיפים עליהם על פני מגורים בארץ.
בסיפור תחת העץ המצוי בתוך הכרך אלו ואלו, עגנון מבטא את המורכבות של המציאות הכרוכה בשיבת ישראל לארצו ובחידוש הנטיעה והבנייה בה, כאשר מסביב מצויים בני אדם נוספים שאינם מזדהים על החלומות שלנו. לכן, הוא שם דוקא בפיו של מכובד ערבי את כתב הזכויות המפורט על ארץ ישראל, כאילו האיש סיים זה עתה סמינר בן 7 ימים ו – 7 לילות בנושא 'זכותינו על הארץ' במקרא, בחז"ל בכוזרי ואחרים.
ולא כן היא, עגנון שם בפיו את החלום של כולנו, שיושבי הארץ הערבים יכירו בשיבת ישראל לארצו. הקורא את דברי השר עומד ומשתומם, וככל שהקריאה נמשכת, כך גדלה ההשתוקקות שדברים יתרחשו כך, ובני הארץ הערבים יניחו את חרבם ויטמנו באדמה את שנאתם וקנאתם בנו. אולם גם כאן בנאום הארוך של ערבי, ראש וראשון לכל היא ההבנה וההכרה שלנו על מה ולמה אנחנו כאן. השר הערבי של עגנון מלמד אותנו דעת, ובלשונו של עגנון את 'האמת לאמיתה'.
נטיעות בארץ הם חלק בלתי נפרד מידיעתה. הם אינם כנטיעות עבור עמים אחרים היושבים מאות בשנים על אדמת אבותיהם בבטחה ובשאננות. אנחנו כאן בסך הכל דורות ספורים, ויש יותר מ – 3 מיליון אזרחים שהם דור ראשון ושני בארץ! לכן הנטיעות שלנו הם עדיין חלק מהתחברות מחודשת אל הארץ בכלל ואל הנגב בפרט.
