ד"ר מנפרד הרבסט אינו נמנה עם הצעירים "ששולחנם חסר ומטתם רעועה. הם הם עם שאר חברי ההגנה שומרים עליך." הוא חבר "בברית שלום" והיה יושב בישיבות חברי ברית שלום שהיו מתייעצים על ישראל שלא יקפחו את הערביים." יום אחד, הוא מוזמן לחנוכת הבית של אחד מחבריו "שבית בנה לו ברחביה. עם שהם אוכלים ושותים ומשיחים", חברו מספר לו שהוא מצטער "שכל יהודי הדר בארץ ישראל דוחק רגלי ערבי שהארץ שלו." (שירה עמ' 82)
בשורות הבאות אניח בצד מחלוקות פוליטיות, הבדלי דעות ורעיונות, ואבקש להתבונן על חלוקה אחרת שמצויה בקטע זה: בין הרעבים לשבעים, בין אלו ששוכבים על גבי שכבה דקה של קש לאלו שתחתם מצוי מזרון אורטופדי, בין העמלים בגופם ובנפשם לבין המדברים דואגים ודואבים סביב שולחנות עמוסי כל טוב. בהקשר של הסיפור הגדול, מה בין אלו לאלו? שהאחרונים מזינים את נפשם בספרים במאמרים בהרצאות בכנסים וימי עיון. ואילו הראשונים, אין להם פנאי לכך. נפשם חפצה ברגע של קריאה אלא שאת היקר להם מכל, את זמנם רוחם וגופם הם מקדישים לעבודת הקודש, לעשייה ממשית בשדה ובמטע, בצדקה וחסד, בהגנה.
ברור לכל שעגנון אינו יוצא כנגד עולם הלימוד. "אורח נטה ללון" הוא – בין השאר – ספר הגעגועים לבית המדרש. שמחה ועונג מעין עולם הבא מקיפים את האורח היושב שקוע לבדו בתוך בית המדרש מוקף בספרים שאהבה נפשו. זו החוויה שכל אחד מאיתנו הקוראים מכיר היטב.
"כל ספר הוא חלק מן הנשמה" אומר עגנון. אני אוחזת בידי את הספר עיונים בספר בראשית מאת נחמה ליבוביץ, ונשמת בחורה צעירה כבת 19 מתעוררת מתוכו-מתוכי, זו שיושבת כל שבת בבוקר ומכינה שיעור לנשות בית הכנסת נחלת צבי בהרצליה. אני מתבוננת בספר הארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא מאת יוחנן אהרוני, ולפני עולה דמותה של הסטודנטית המתרוצצת ברחובות תל אביב בחנויות יד שניה כדי להשיג את הספר במחיר מוזל. תלמוד שטיינזלץ – הקניה המשותפת הראשונה שעשינו אישי ואנוכי מיד אחרי החתונה. תשוקותי, שאיפותי, תהליך צמיחתי עובר לנגד עיני כשהן משוטטות על מדפי הספרים בבית. אם כך בביתי, קל וחומר ספריית עגנון שבביתו, שיש בה אלפי ספרים מהם ניזונה כתיבתו וניצוצות שבהם ארוגים בתוך סיפוריו.
מכאן ברור שבסיפור שירה ובדברים לעיל לא בא עגנון לערער על חשיבות הלימוד ורכישת דעת מן הספרים. אדרבא אלו הם ביטוי לשורשים תרבות וזהות של עם. לא ביקש הסופר אלא לציין את הניתוק מהחיים בו עשויים להמצא אנשי ספר – רבנים כדוקטורים, תלמידי חכמים כפרופסורים.
במכתב לפרויד בעקבות מלחמת העולם הראשונה ונוראותיה, כותב איינשטיין: "ניסיון חיי לימד אותי שדוקא אלה המכונים "האינטלגנציה" הם שנוטים להענות להסתות קולקטיביות הרות אסון, משום שאינטלקטואל לא מתהווה באופן בלתי אמצעי מהחוויה, כי אם בדרך הקלה, באמצעות המילה הכתובה." (ערן רולניק, איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה, הוצאת כרמל, עמ' 25)
אינני יודעת אם עגנון קרא מכתב זה, אבל דומני שהוא והמדען שמעבר לים הבינו דבר אחד, שכאשר אדם מקיף עצמו בספרים וחייו מתגלמים באמצעות דפי עיתון, דהיינו יש מחיצה מכל סוג שהוא (לדידי גם אמצעי תקשורת המונים עדכניים), נמנע מן האדם מגע ישיר עם החיים, עם המציאות, עם החוויה. מכאן קצרה הדרך לפגימה וכשל בתבונתו.
מן המפורסמות היא, שעגנון הקפיד לטייל הרבה ברחובות ירושלים ובסימטאותיה, להכנס לבתי כנסת קטנים, לחנויות ספרים, לפגוש מגוון של אנשים 'גדולים' כ'קטנים'. לחוש את העולים החדשים מארצות המזרח ולשקע את דמותם וצרותיהם בספר שירה, להתבונן בשרידי השואה במכאוביהם בגוף ובנפש ולתת להם קול בסיפורים לילה מן הלילות, כיסוי הדם. בשונה מזאת, הוא מתלונן רבות במכתבים לידידיו על הפרעות של מבקרים ובני אדם הדופקים על דלתו. הסופר ביקש לבחור לעצמו את הזמן והמקום בהם הוא פוגש את החיים מחוץ לד' אמותיו.
כל זאת לא כתבתי אלא בעקבות הרהורים שעלו בי בימים האחרונים בהם אני ספונה בביתי החם, לומדת ומלמדת, שולחני עמוס בספרים וניירות אותם לא רואים המשתתפים ב – ZOOM, ומהרהרת באנשים ובתים שאין בהם תנורי חימום. ובכלל, עלתה לפני השאלה, מה ערכו של לימוד המנותק מעשייה? האם זה לא מה שאומר איינשטיין, שיכולת אינטלקטואלית ממשית נרכשת ממפגש חי עם בני אדם במצבים שונים עם צרכים מצוקות תהיות תשוקות וגעגועים. עגנון בבחירתו לספר סיפורים מעורר אותנו לכך. במפגשי אורח נטה ללון, הסופר האורח מעורר להקשיב "הקשבת הלב" להמיית ליבם של בני אדם נשים גברים ילדים. אם קריאה ב"תהילה" עוררה בנו התלהבות מהפואטיקה והמנגינה שאין לה אח ורע בספרות העברית, אבל השאירה אותנו אדישים למצוקת הזולת, דומני שלא ירדנו לשורשו של הסיפור. אם התרגשנו ופתחנו את כיסנו לתת, אזננו לשמוע ולבנו לאהוב, דומני שהתחברנו לשורש נשמתו של המספר, שעליו אמרו שמלאכתו "מלאכת קודש".
