"מצוה לספר סיפורי אמת ואפילו יש בהם קורטוב של תרעומת..." אומר המחבר ופותח בעוד סיפור מחיי העיירה היהודית, אודות פרנסיה השבעים ומדושני עונג מעצמם. ברוב חסדם ניהלו את הקהילה ביד חזקה ובזרוע נטויה עד לכדי אלימות כלפי אחרים ובמיוחד החלשים מביניהם, יתומים ואלמנות, שמשים ומלמדי תינוקות עניים ודלים חסרי קשרים ויחוס.
הספר הכנסת כלה, הוא ספר חביב. יש בו מתיקות מעודנת בזכות הלשון, הגיבור המלבב והתנועה מסיפור לסיפור הלופתת אותנו לתוך העולם הישן והקדום כמו קורי עכביש הנרקמים סביב חרק זעיר שאינו מבין את הצפוי לו. כך בתוך ספר נפלא המרומם נפש, מסתתרים סיפורים על אנשים נשים וקהילה, מאבקי כח, יצרים מפעפעים, קנאה שנאה איבה ועוינות, ואיסורים 'לא תחמוד' 'לא תסיג גבול רעך' 'לא תלך רכיל בעמך' ועוד אחרים כמותם, לא נחשבו כלל, לעומת שמור וזכור, והיו לטוטפות בין עיניך ומצוות אחרות הניכרות לעין הציבור... "הכנסת כלה" קרא עגנון לספרו. שם של מצווה כביכול מיושנת. אולי בבני ברק ובמאה שערים עוד מתעסקים במצווה זו. בחברה המודרנית, הכלה והוריה מצופים להסתפק במה שיש להם או להוכיח יכולת ווירטואוזית בגיוס כספים (בלשון העם, לגלגל כסף מגמ"ח אחד למישנהו). עגנון בחר במצווה שהיא חסד מוחלט, שלא לשם רווח או טובת הנאה היוצאת ממנו. אין מנכ"ל, מזכ"ל, חבר דירקטוריון ושאר נושאי כתרים המתהדרים בהם על גבם של אומללים.
הספר לא חסר הומור, אדרבא, אווירה עליזה שרויה בו יותר מכל ספריו האחרים. אילולא ידעתי שהכתיבה היתה מלאכת קודש עבור עגנון כפי שכתב מרטין בובר על עגנון הצעיר (1916) ואהרון מגד ביום הולדת ה – 70 של עגנון, הייתי סבורה שהעט העגנונית ריקדה יחד עם העגלה המתגלגלת ברחבי גליציה והיא נמשכת והולכת בטפיפות פרסותיהם של משכני ונרוצה הסוסים.
מכיון שהמחבר חוזר ושונה "שדברי אמת מצוה לספר", ברור שלפנינו יצירה שלא באה רק לספר על עבר מפואר ולהסיר את המסווה מעל פניו ההדורים. עגנון היושב בירושלים מכנס שלל סיפורים שפרסם לאורך שנות העשרים לתוך כרך זה שראשיתו ב – 1919, מעצב אותם מחדש ובונה בנין מפואר עם עוצמה ונוכחות של חיי קהילה.
מדוע?
אומר הסופר: "יש שיקראו בספרי כאדם הקורא בסיפורי אגדות. ויש שיקראו ויוציאו תועלת לעצמם...על האחרונים אני אומר, וקווי ה' ירשו ארץ." (בלבב ימים, סוף סיפור) ירושת הארץ הזאת, התקומה בה היא ביכולת שלנו להוציא תועלת מן הסיפורים, של עגנון, של אגדות החורבן, של המקרא. והגדת לבנך...וזכרתם...זכור... הכל סיפורי אמת לא במשמעות הארכאולוגית אלא בזו המוסרית, ערכית, אידאית.
בסוף מסכת סוטה נמצא שבימים שלפני בוא המשיח, החוצפה תגדל ו..."האמת תהא נעדרת". האם חז"ל צפו את ימי הפוסט-פוסטמודרניזם בהם אנו שרויים? התפרקות האמיתות? למרות דברי המשנה, ואולי אף בגללה, בתוך המציאות הזו עגנון מבקש לספר אמת.
אני קוראת בספר זה, והסצנות בשורשן מנהלות דיאלוג עם כותרות החדשות, ועם האייטמים ב"סדר יום", "נכון לעכשיו" ותוכניות מלל אחרות. כי האמת שעגנון מספר היא מצוה מעבר לזמן ולמקום, היא כאן ועכשיו. עגנון הוא התחקירן, הבמאי והשדרן ואפילו הפרסומאי בין לבין כדי להקל עלינו את העיכול. הכל כלול.
