חגיגת אישור התקציב שנשמעה השבוע היתה מוזרה. קולות שמהללים ומשבחים את הצלחת המשימה בצד דיווחים על מיסים חדשים שיוטלו על הציבור הרחב עם שמות שונים ומשונים, אבל קליטים וחגיגיים, כמו מס גודש... מרואיינים בעלי יכולת וירטואוזיות להסביר מדוע כל מס חשוב ונחוץ עלו וירדו מעל גלי האתר (הזמן היחיד שיש בידי להקדיש לעניינים אלו הוא בנסיעה), ומנגד נטען שההכנסות מגביית מיסים עלו ב – 20% , וכל אלו הזכירו לי את הסאטירה המשעשעת "על המיסים" שפרסם עגנון בשנת 1950.
בית שפתותיים, הוא המקום בו נבחרי העם מתכנסים. ומדוע הם הנבחרים? תגידו משום שנות לימוד ארוכות, או עשייה ברוכה? ובכן, השם שנתן עגנון למוסד שיקרא כנסת מלמד על הקריטריון המרכזי המביא אנשים אלו לבית זה. נראה שעגנון ניבא את הימים שלנו, בהם חלק נכבד מחברי הכנסת מגיע מתחום התקשורת והם חוברים לעורכי דין שהתרבו בשנים האחרונות בכנסת. ומה עושים אלו בכשרונם? הסיפור לא מחמיא להם בלשון המעטה. דומה שבמקום הגפן התאנה והזית נכנסו אטדים ועוד עצי סרק להנהיג את העם.
כשהארץ במצוקה וזקוקה להנהגה נבונה, חברי בית שפתותיים עסוקים בעניינים שוליים, פרוצדורליים, חסרי מעש ונטולי מחשבה יצירתית איך לתקן את המצב. דבריהם מכוונים לימי הבחירות. בלשוננו היום, שיח פופוליסטי שולט במרחב הציבורי, מתוך ש"בקשו להתחבב על בוחריהם, להראותם שהם יודעים לכבד אותם". במציאות זו, אחת הדמויות השולטות ומכוונות את העניינים הוא הגזבר, "אספן של בדיחות היה וידע שאין אדם שאינו יודע לספר בדיחה, ואם אינו יודע לספר בדיחה הרי זה עצמו מבדח." וכך הוא יושב ומבלה את זמנו עם כל הנכנסים ובאים אצלו, בדברי ליצנות על גדולי המדינה ואחרים. הקופה ריקה והוא משיב את פני הבאים אליו ריקם.
חודשים ספורים אחרי הקמת המדינה ועגנון כבר מצוי עמוק בתוך הוויתה. אחרים מתרגשים מן הנס ועסוקים בלהלל לשבח ולפאר את הבריאה החדשה, ואילו עגנון עסוק בהתבוננות בתהליך בו אנשים בלילה אחד הופכים להיות קובעי גורלות ומטילי שררה על כל סביבותם וכבודם הולך לפניהם. עגנון התחיל במהלך זה כבר בסיפורים משנת 1942 "החוטפים" ו"שלום עולמים", שניהם סאטירות משעשעות אודות הנעשה במדינה, מנהיגיה ותושביה. בסיפור על המיסים נראה שהוא מתעלה על עצמו בראותו שסיפוריו מתגשמים לנגד עיניו וכל שנותר לו הוא להציג מראה למציאות, והיא גרוטסקית.
הסיפור מוקדש לענין הטלת מיסים על מנת למלא את הקופה הציבורית. זו מתרוקנת עקב הצורך לממן וועדות מיותרות, ישיבות סרק, בעלי תפקידים כגון "מורשי שפתותיים שיודעים עצה לכל דבר", ו"פקידים שבקיאים יותר מאדוניהם, שהמשרדים מסורים בידי הפקידים הנמוכים, וכל שהוא גבוה יותר יודע פחות, כל שכן הגזבר הראש...". עגנון שישב רחוק מהמרכז, בקצה תלפיות וצפה אל המדבר והר הבית, שבילה לעיתים גם 16 שעות בכתיבה כפי שהוא כותב לידידו דב סדן, הכיר מקרוב את הנעשה במדינה שזה עתה נולדה. ידידים קרובים היו לו בלב המערכת. זלמן רובשוב שז"ר, פנחס רוזן שר המשפטים הראשון אשר בביתו בגרמניה נערכה חתונה עגנון עם אסתרליין ועוד אחרים. מהם הוא שמע על המתרחש ומידע זה הוא הצליב עם המציאות של אזרח פשוט במדינה שחש במצוקות הימים ההם וסופג את הגזרות שבאו בעקבותם.
בפרקים מספר המדינה, הוא מרבה לציין את הפער שבין שלטון שבע מדושן ומרופד לציבור הרחב. ב"על המיסים" נדרש מן הציבור הרחב להדק את החגורה ו"רבי המדינה" מחפשים עילות להטיל מיסים. זו נמצאה בדמות מס על מקל הליכה...הפארסה שבמציאה זו ראויה לעיון נפרד, כאן רק נביא רמז קל לדרכו של עגנון: זהו סיפור קליל ומשעשע, מן המעטים המצויים בקורפוס העגנוני. אולם זהו לבוש חיצוני בלבד. לפנינו סאטירה גרוטסקית שבלבה מצויה ביקורת חדה ונוקבת שבעבורה נבחר המקל שמשמעותו מתגלית במשפט הבא "וועדת המסים הרכיבה וועדה משפטית לעיין בדינם אם זכאים אותם המקלות לשלם מס אף בזמן שהם תנינים ושקדים."
בשתי המילים האחרונות המחבר אומר את דברו; משה ואהרון שני המנהיגים שמסרו נפשם למען הנהגת העם במדבר הם הדגם למנהיגות ששמה את העם וצרכיו לפני המאוויים האישיים. עגנון מציב מראה למנהיגות החדשה שמובילה את העם, מבקר את צמיחתה של מערכת בירוקרטית מעוותת עד לכדי טיפשות היורדת לחיי הפרט עד לכדי הפיכתם לסיוט. כן, ניתן לומר שעגנון לא התלהב מהקמת המדינה אלא ראה בה צורך הכרחי בנתונים הקיימים ויעידו על כך דברים שאמר לפני חברים. ובתוך המציאות ההכרחית הזו, ניצב הסופר הכותב בפתיחה לספר המדינה כדברים הללו: "ואני שכבוד המדינה ומנהיגיה חביב עלי יותר ממליצותיהם וויתרתי על לשונם, וכתבתי את דבריהם בלשוני אני לשום קלה ופשוטה, לשון הדורות שקדמו לנו והיא לשון הדורות שעתידים לבוא." עגנון גם כאן כותב את דבריו עם הפנים אל האופק הרחוק שאז יזדקקו עוד יותר לדבריו. האם התכוון לימים אלו שלנו?
