הרהורים בעקבות המלחמה באוקראינה
בשעה זו, רועמים תותחים על הערים לבוב קייב אודסה ועוד אחרות. שמות הקרובים לאזני, נטועים בספרותנו עמוק. בחדשות מזכירים את העיר לבוב ובתוכי מתעוררים רגשות מעורבים. מראות של יהודים המהלכים בעיר וראשם נישא אל על, גאים בחיי קהילה עשירה במערכות חינוך תרבות סעד ודת. ותמונות של יהודי העיר שהלכו אל מותם בסיוע שכניהם וצריהם. צלילים של שליחות חב"ד דבקות בעיר ומוכנות למסור נפשן למען שליחותן וקולות שקולים של אנשי השגרירות העומדים על משמרתם. עימם צעירים יוצאי צה"ל שמצויים משני צידי המתרס. עבר והווה משמשים בערבוביא לפני.
לבוב היא למברג הנזכרת רבות בכתבי עגנון. זו העיר אליה יצא והוא נער, ובה עשה את צעדיו הראשונים בעריכה ובפרסום. משהו מרשמי נעוריו הונצח בספר תמול שלשום. יצחק קומר, חלוץ העולה לארץ, עוצר בלמברג כדי לפגוש ולחזות בעיניו בגדולי הציונות : "נטלו המלצר לחדר אחד שבו שולחנות של ביליארד, ובני אדם שמנים ועבים חשוכי בגדים עליונים עומדים ובידיהם שוטים מגוונים, והם מטפחים בשוטים על גבי הכדורים. ...הביט בו יצחק והיה תמיה. אפשר שזהו אותו שזיו איקונין שלו מבהיק מתוך כתלי ביתו בין שאר תמונות ראשי הציונים. כיון שהכיר שאין כאן טעות התחיל מחבבו כשם שהיה מחבב איקונין שלו וסיפר לו כל ענייניו..." יצחק התמים מסביר למאזינו "שיברתי את הדרך ונכנסתי ללמברג כדי לראות את מורינו ולהתברך מפיהם קודם לעלייתי."
אני שומעת את קולות המלחמה, את תאורי המנוסה מקייב ומהרהת בדברי עגנון בשירה אודות אלו ש"המקום הביאם למקומם." מה אומר הסופר במשפט זה? אפשרות אחת היא לאדם לשוב אל מקומו בתנאים נוחים, בשעות רגיעה ושלום, לאחר תכנון וארגון מסודר כאשר כל הזמן בידיו. מנגד יש ובאים מאורעות הזמן, והם קשים, ואז הוא נדחף ובא אל מקומו מכוח רצונו של זה שכל העולם הוא מקומו. בפרקים שנתפרסמו באמצע שנות החמישים עגנון מרחיב במראה אותם אנשים שהגיעו לירושלים חסרי כל, פגועים בגופם ובנפשם. המקום הביאם למקומם. האמנם זה מקומם? האם שמחים הם ואנחנו במקום שלנו?
"בשעה שעלה ברצונו יתברך לברוא את ארץ ישראל,
לא נמלך בפמליא של תיירים כיצד יברא אותה.
נראה שהיה גלוי וידוע לפניו שהם לא יבואו לשבת בה,
וברא את הארץ כרצונו.
אבל אף אותם שבראה בשבילם, אין מרוצים ממנה."
/ אורח נטה ללון
*
אם כבר הזכרנו את יצחק קומר, לא נוכל לשכוח את גורלו הנורא בירושלים, מותו בצער ויסורים לאחר שננשך על ידי כלב. והשאלה ששואלת האם ובתה – כלתו הטרייה של יצחק, על מה ולמה עולל להם המקום כך? במה חטאה נערה שנותרה אלמנה בזיו עלומיה? אמנם כאשר למדנו את הספר על סדרו, אספנו לאורך מסענו בו סיבות רבות בהן ניתן להסביר את קיצו הרע של יצחק קומר. עם זאת, ולמרות כן, עגנון מותיר את קוראיו עם שאלות, והוא עצמו פותח להן את הפתח בציינו שיצחק לא היה יותר גרוע מחבריו...
סיפורי עגנון – במיוחד אלו המלווים את החיים בגליציה ובבוטשאטש בפרט, - מרובים בקולות של תהייה על האופן שבו מנהיג יחידו של עולם את הבירה. אמנם הוא מצהיר בספר אורח נטה ללון שהוא לא אוהב לדון עם השוכן במרומים, אבל הוא בוחר באמצעים פואטיים מהם עולה מחאה על הרוע בעולם, כלפי אם וילדיה הנודדים ללא קורת גג בימי המלחמה הגדולה היא מלחמת העולם השניה ורבים אחרים כמותם.
המחבר מעיד על עצמו, בפרק אותו למדנו ביום שלישי האחרון בשירה : "...לא באתי להשיב תשובה על לאן אבל לפרקים עונה אני על שאלת מאין באת...". הבחירה במסלול זה אינה רק תגובה אירונית לחבריו מתנועת הפועלים שהעסיקו עצמם רבות בשאלת 'דרכנו לאן', אלא עיקרה מיוסד על דברי מסכת אבות "דע מאין באת". ראשית מצעדיו של אדם מונחים ביסוד זה.
באותם הימים של שלילת הגלות והתנערות מן העבר, מבית אבא על כל הוויתו בת 2000 שנה, עגנון שם במרכז יצירתו את הידיעה כמנוע לתנועה קדימה כאן בארץ ישראל. שנותיו האחרונות היו מוקדשות לשימור הידע – סיפורי עיר ומלואה, בחנותו של מר לובלין, לפנים מן החומה הדום וכסא ועוד.
חלק בלתי נפרד מידיעה זו היא האחראיות של האדם לגורלו – בחירותיו, הכרעותיו ומעשיו. בלשונו המהודקת והאקטואלית לימים אלו, כותב עגנון בספר עד הנה:
"חלמתי שבאה מלחמה גדולה ונקראתי אני למלחמה. נדרתי נדר לה' שאם אחזור בשלום מן המלחמה כל היוצא מביתי לקראתי בשובי מן המלחמה אעלה אותו עולה. חזרתי לביתי בשלום והנה אני עצמי יוצא לקראתי".
