אמי הדליקה 2 נרות בלבד בכל ערב שבת. בעקבותיה הלכו אחיותי. אמי הלכה לעולם שכולו טוב, ואחריה הגיעו ימים בהם לא הספיקו 2 פמוטים אלא העולם נצרך לתוספת מגש עליו מונחים נרות מרובים. כמספר הנרות מספר העילות והסיבות לצורך בריבוי נרות. דבר אחד ברור, בליל שבת נמלא הבית באורה המזהירה את שולחן השבת. סדר וניקיון בוהקים מכל פינה, ופני יושבי הבית נינוחים ומאירים אחרי מקלחת ולקראת סעודה. ואם בתווך יש גם תפילה-שירה, נוצצות העיניים לאור הנרות.
התורה הבינה את חשיבות המנורה והנרות ותרומתה להאדרת המשכן והמקדש אחריו:
א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת
המשכן הכיל מעט מאוד אלמנטים ועיקרו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זהו מקום משכנה של הקדושה. במילים יותר ידידותיות, מונגשות לאדם המודרני המחולן, ניתן לומר שהיה בו מסתורין, ונשגבות שקיבלו חיזוק באמצעות הוצאתו אל מחוץ לטווח ידו של הציבור הרחב כפי שנראה בהמשך. העולם ידע שבכל יום נגש הכהן הגדול להדליק את המנורה והבית מלא אורה מהם. אור המנורה נוטל חלק חשוב ביציקת אווירת הוד והדר כיאה למקום שכינתו של אלוקי ישראל. רק דמיינו את מזבח הזהב נוצץ לאור המנורה, את הצללים המרצדים בחלל ועל גבי דפנות המשכן. הוסיפו לזה את עשן וריח הקטורת ולפנינו אווירה מושלמת מעוררת יראת כבוד ביטחון רוגע ורוממות הנפש והרוח.
לאחר פרשה קצרה זו, באה פרשת הפרשת בני שבט לוי לעבודת המקדש. קבוצה מובחנת מופרשת מכלל ישראל. בני הקבוצה עוברים תהליך של טהרה כדי להקדישם לעבודה בהיכל הקודש. התורה מציינת שלכתחילה עבודה זו היתה מיועדת לכלל הבכורים בכל שבטי ישראל, אלא שמגמה זו הוחלפה לקבוצה אחת שמעתה תהיה מומחית לעבודת המקדש. הסברים רבים נתנו לענין זה, כאן אציין רק את זו של החיזקוני, פרשן מימי הביניים (המאה ה – 13), שמצא היגיון פשוט למהלך השינוי: כאשר הבכורים מיועדים לעבודת המקדש, יש אפשרות שלא תתגבש מסורת של עבודה שעוברת מאב לבנו, ולכן מועדפת הבחירה בגברים משבט אחד השומר על מסורת העבודה במקדש. הגברים מקדישים לעבודת הקודש את מבחר שנות חייהם – מגיל 25 עד 50. פרנסתם תלויה בציבור ולכתחילה נראה שמדובר במסגרת חיים תובענית ומגבילה ביותר מהיותה דורשת עמידה בכללי טהרה נוקשים ויתרונותיה לא ניכרים זולת הקרבה אל הקודש. בחברה המבקשת אחר קרבת האל, מן הסתם יתרון זה היטיב עם הלוויים. המקדש היה מרכז פעילות תוסס והעובדים בו זכו למעמד יוקרתי בעם. אולם אנחנו קוראים את הפסוקים כאשר באזנינו רועמים דברי הנביאים הזועמים על הכהנים שהשחיתו דרכם, ניצלו את העם, עשקו ומעלו בקדושתם ובקדושת המקום. חז"ל הרחיבו בסיפורים על כך ולא הותירו מקום לספק בדבר חילול הקודש על ידי המשמשים במקדש.
פרשה קצרה מופיעה לאחר מכן ומספרת לנו על חגיגת הפסח הראשון במדבר. זה הפסח הנחגג בפשטות בלי אירועים מיוחדים - לא ים שנבקע לשניים וללא מטה המכה אי שם או מונף אל על לחולל דבר בעולם. חוגגים את החג כסדרו "ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל." הפלא ופלא, לא נזכר דבר מכל אשר התרחש שנה לפני כן, גם לא דיבור או סיפורים על המאורעות רבי ההוד. מאידך, מתברר שניתנת הזדמנות לאנשים שמצאו עצמם בחג הפסח טמאים, להשלים את החג חודש בדיוק לאחר מכן, ב – יד' אייר. בהזדמנות זו אנו לומדים שאדם טמא בישראל איננו מצב קבוע אלא בר חלוף, אין לו משמעות מעמדית, זו הגדרה לזמן קצוב מראש.
בהזדמנות זו נזכר גם הגר "הגר אתכם" שמצווה על הפסח כמו כולם. נראה שמחד התורה מדגישה לגר את חובותיו ומאידך מזכירה לעם לקבל את הגר לחבורות הפסח, לכלל ישראל. במקרה זה, נראה שהדאגה למצבו החברתי של הגר נובעת מחשש שמא ידחה בטענה שאין הוא משורש נשמתה של ההיסטוריה הישראלית ועל כן אין הוא יכול להימנות בכלל ישראל בחג הפסח ובכלל.
התורה עושה כאן מהלך מרתק ומלמדת אותנו דבר אודות עצמנו ומהותנו: לא גניאולוגיה בלבד קובעת את השייכות לעם אלא גם בחירה לחצות את הקווים, לעבור מתרבות ודת זרות אל תוך משפחת ישראל, מהלך שכזה דינו כדין מי שנולד לתוך המשפחה ששורשיה בהר סיני. הגר מחוייב לקיים את הפסח ובכך הוא מקבל על עצמו את הסיפור הגדול של העם. "והגדת לבנך" – הגר יספר את סיפור יציאת מצרים כמו כל ישראלי אחר, זה הסיפור שלו. לשם כך נדרשת הזדהות עצומה בלב ובנפש עם התרבות והחברה שאליה בחר הגר להצטרף. אולי משום כך נאמר כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם) ויקרא יט, לד(. המצווה לאהוב את הגר שורשה בהכרה בעומק השינוי שעובר על הגר כמצוי בדברי רות: עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, והמחיר האישי שמשלם הגר עבור שינוי זה. הגר הוא סמל ודוגמא לתהליכי שינוי ובחירה.
מיד לאחר העניינים הנ"ל, בא הפסוק המורה על התכסות המשכן בענן. זה הענן המכסה וכונס את הקדושה הבאה לידי ביטוי בפרשה זו במרכיבים שיוצרים אווירה, ביסוד מבנה חברתי של אחד למען כולם וכולם למען אחד, ובמעשים. הדלקת הנרות, הקדשת הלוויים לעבודתם, חג הפסח המתחשב באנשים במצב מיוחד, וסיום בשילוב הגר באמירה נחרצת ומהדהדת מאז ועד היום: חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ. עיקרון שחוזר בפרק טו:טו. לפיכך, עיקרון השיוויון לא הומצא בעידן המודרני אלא יסודו בתורת ישראל.
אסיים בהרהור אישי, אם אלו מרכיבי המשכן, מעניין לשאול אותם לבית הפרטי: להאיר אותו בנרות (להרחבה על כך מומלץ לקרוא בספר הוגה מאת מייק וייקינג), ולהרחיב את העשייה למען הזולת המקיף אותנו, ובמיוחד לשונים ולחריגים בחברה. הזרימה בין הארת הפנים להארת החוץ שבסופו של דבר מאירה עוד את הבית מחוללת בו את הקדושה. נמצא שלא בשמים היא, אלא הקדושה היא כאן ועכשיו.
